מגדנאות יצירתית
הימים הנוראים בעידן הדיגיטל
(2018) יום כיפור
בנעורי העלבתי חבר לפני כולם. אני לא זוכרת מה אמרתי. אני רק זוכרת שאמרתי משהו נבזי וכולם צחקו. והוא ענה: את יודעת שאת מכשפה? הוא צדק כמובן. מה שעשיתי היה נוראי. מעולם לא שכחתי את זה ולפני כמה שנים כשנפגשנו באקראי ביקשתי את סליחתו. הוא חייך בחביבות אבל לא זכר את המקרה. לפיכך לטענתו גם אין על מה לסלוח. אני עדיין מתייסרת למרות שניסיתי לכפר על החטא, ואולי הגיע הזמן לסלוח לעצמי.
סליחות וכפרה בעידן הדיגיטל
ביום כיפור נהוג לבקש סליחה קולקטיבית גם מאנשים זרים וגם על חטאים שלא חטאנו. לזה מצטרפת מין הנהלת חשבונות נשגבת שבה "כותבים וחותמים" בספר החיים וכל זה עובר בעיקר ברשתות החברתיות עם צילום לא קשור של חותמת גומי, לרוב בלי להבין את המושג כלל.
אנחנו עושים לעצמינו יותר מדי הנחות בחיים. נפשע ונחטוא בלי חשבון. ואחר כך נלך להתוודות אצל הכומר, או נכנס לכלא ונשים כיפה שחורה, או סתם נבקש סליחה ממי שמכירים וגם ממי שלא ונפטור את עצמינו בקלילות מפשעים שחטאנו. אבל על חטאים לא מספיק לבקש סליחה. על חטאים צריך לכפר.
יום כיפור ועם ישראל
יש לי לא מעט חברים חילוניים שביום כיפור מרגישים צורך לצום, וגם לגעור בי על שאני לא טורחת. אני לא צמה, ולא מבקשת סליחות יותר מאשר בכל יום אחר בשנה.
אבל יש בו ביום הזה משהו מיוחד שקשה להסביר אותו. יום אחד בשנה אנחנו מתנתקים קצת מהדיגיטל. אין טלוויזיה ואין רדיו. בני ביתי יוצאים לטבע ביום כיפור, יתר עם ישראל נמצא בבית הכנסת או על אופניים בכבישים הראשיים, או שנשארים כמוני בבית. ויש לי מין שקט, שלוה ורוגע שאני לא יודעת להסביר, וזה קורה רק בישראל.
ראש השנה
ברכת חג שמח בעידן הדיגיטל
החגים בכלל וראש השנה בפרט גוררים מבול של הודעות פייסבוק, וואטסאפ עם חג שמח, יונים, רימונים ותפוח בדבש, שופרות, מצות וכן הלאה. לזה מתווספים טלפונים מאנשים שלא דיברתי איתם יובלות. אני יודעת שהשיחות האלה מונעות מקצת תחושת חובה (מיותרת לטעמי) ובעיקר מרצון טוב לשמור או לחדש קשר, אבל כשאין מה להגיד אחרי המשפט הראשון, ויש את השקט המעיק הזה אני מרגישה כל כך אשמה.
ברכת יום הולדת בעידן הדיגיטל
ב-3 בספטמבר או כג' באלול - שבוע לפני ראש השנה היה לי יומולדת. שני תאריכי יום ההולדת שלי, העיברי והלועזי נפלו השנה על אותו יום וזאת משום ששני תאריכים אלה נפגשים כל 19 שנים. גם תאריכי יום ההולדת של אמא נפלו השנה על אותו יום (מכאן שאמא היתה בת 19 כשנולדתי).
אמא תמיד זוכרת את ימי ההולדת של כולם וזוכרת להתקשר ולברך. אבל בעידן הפייסבוק והווטסאפ זה נהיה מעיק. זה לא ממש נעים שה"קיר" שלי בפייסבוק מלא פרחים, בלונים וברכות מאנשים שאני בכלל לא מכירה רק כי פייסבוק סיפר להם שיש לי יומולדת, וקטעי הוידאו המטופשים שמקבלים בואטסאפ גם סותמים את הזיכרון של הטלפון בנוסף לכל הצרות. אז הסתרתי את היומולדת שלי מהפייסבוק והוא עבר לגמרי בשקט.
מתנות לחגים ו...יומולדת
.jpeg)
ככלל זה די קשה לתת מתנה שתקלע בול גם אם מדובר במי שמכירים ואוהבים. אז השנה לכבוד יום ההולדת זכיתי סוף סוף לחוות חדר בריחה. זה היה מעניין ומשעשע. אמנם הייתי די עציץ ולא תרמתי כלום לתהליך ועד שהבנתי מי נגד מי או מה, הדור הצעיר מצא את כל הרמזים. כנראה שבגילי המופלג לוקח קצת יותר מפעם אחת כדי לאמץ את צורת המחשבה הזו.
מתנות לחגים זה עוד יותר קשה, ולתת תווי שי זה ממש לא אישי. העידן הדיגיטלי חשף אותנו לענין הזה של המתנות החברתיות. זה משהו שאימצתי לפני כמה שנים ועושה לי ולמי שמקבל את המתנות ממש טוב. רכשנו מתנות בחנות של "אנוש" האגודה הישראלית לבריאות הנפש, רכשנו מתנות במחלבה של קיבוץ בארי שסבל קשות מהצתות הבלונים והעפיפונים ורכשנו גם
מ"בית הגלגלים" שמטפלים בצעירים ובוגרים עם מוגבלות פיזית. למען האמת, לא חייבים בשביל זה חגים. אפשר לרכוש מתנות חברתיות כל השנה. אנוש למשל, מעלה ערב התרמה מדהים ב-22 לנובמבר בהיכל התרבות מומלץ בחום. לפרטים ורכישת כרטיסים לחצו כאן.
מימין לשמאל: אורי, חיים, אני, מושון, תמר, אביתר וגליה (יושבת)
גפילטע פיש, כי אין חגים בלי אוכל
לכל לכל עדה יש את המאכלים שלה אבל הגפילטע פיש הפך לסמל ומנת חובה לפחות בפסח ובראש השנה. ממה שהבנתי צריך בכלל לאכול את הראש של הדג כדי "שנהיה לראש ולא לזנב".
לפני 10 שנים השתתפתי בתחרות הגפילטע פיש של איגוד השפים.
המתכון שקיבלתי מדודה סוזי דרש דג טרי! אז עוד היו בסופרים אמבטיות עם דגים חיים. הזמנתי את הדג וביקשתי לחזור לקבל אותו ארוז. כשחזרתי מצאתי במגשית שקיבלתי לב פועם מחוץ לגופו של הדג!
המבט המזועזע שלי הצחיק את העובד במחלקת הדגים, והוא הסביר שאלה עצבים.
עד היום הזכרון הזה מייסר אותי, ושום בקשת סליחה קולקטיבית לא הצליחה למחוק אותו.
