דודה אסתר
יום הזכרון 2012
היזכור הפרטי שלי
זו המשפחה שלי מצד אבא.
התמונה צולמה בירושלים לפני יותר ממאה שנה.
מימין לשמאל סבא שלי עו"ד יעקב לוי, אחיו הגדול המחנך בכור לוי (יושב), אחיו הקטן עו"ד ניסים לוי, סבא רבא יוסף לוי, האחות הקטנה של סבא שמחה לוי (מיוחס) מאחוריה עומד האח האמצעי דר' מורנו לוי, ולשמאלם סבתא רבא רבקה ידידה לוי.
(האח אברהם היה בארצות הברית בזמן הצילום, ואסתר הצטרפה למשפחה כמה שנים מאוחר יותר עם נישואיה לניסים)
צביה רעייתו של יוסי היתה בהריון, ונדב נולד כמה חודשים לאחר המלחמה. וכך צביה, דוד ניסים ודודה אסתר השקיעו את כל אהבתם בנדב שנתן טעם לחייהם.
גם את הסרטן דוד ניסים ניצח, הוא נלחם במחלה והבריא וגם כשיצא לגמלאות המשיך בחיים פעילים.
ב-3 למאי 1989, יצא אחד נידאל זלום לכיוון רחוב יפו בירושלים, ובצעקות "אללה הוא אכבר" התנפל על אנשים שהמתינו בתחנת אוטובוס ליד ככר ציון. הוא דקר חמישה אנשים, שניים מהם למוות.
שני הנרצחים היו שני עורכי דין ירושלמים מבוגרים - עורך דין קלמן ורדי, ודוד ניסים שלי .
היום שוב נזכרתי בה, בדודה אסתר (רעיתו של דוד ניסים אחיו הקטן של סבא).
דודה אסתר היתה ירושלמית שורשית יפהפיה, חייכנית ומלאת שמחת חיים. אני חושבת עליה הרבה ולא רק בימי זכרון.
כמה נעים היה לבקר בביתם המקסים ברחביה. אהבתי לשבת אצלה במטבח הקטן שבקצה המסדרון הארוך, ולטעום מהמאפים הנפלאים שלה. אף אחד בעולם לא הכין בורקיטס כמו שלה, בנוסף היא גם היתה ציירת מחוננת.
דודה אסתר היתה מכנה אותי בחיבה "מיימונה" ורק שנים מאוחר יותר נודע לי שפירוש המילה בלאדינו הוא קופיפה.
דוד ניסים יליד ירושלים גם הוא, וכמו סבא גם הוא היה עורך דין ובעל משרד עורכי דין בירושלים. בכל ביקור אצלם דוד ניסים היה מפנק אותנו בשוקולד ספלנדיד מריר של עלית, שהיה מחזיק בקביעות בקופסה יפה. עם זאת, למרות שקשר הדם שלי הוא איתו בפועל הקשר שלי היה חזק יותר דוקא עם רעייתו - דודה אסתר. יוסי, בנם היחיד היה בן דודו האהוב של אבא שלי.
יוסי היה איש מוכשר במיוחד. לאחר שסיים תאר שני בכלכלה ומינהל עסקים (והספיק גם ללמוד משפטים) באוניברסיטה העברית, עשה את הדוקטורט למינהל עסקים באוניברטיסת שיקגו, שם עבד בהמשך עם מי שהיה לימים מזכיר המדינה של ארה"ב ג'ורג' שולץ.
כשפרצה מלחמת ששת הימים יוסי לא נקרא לשרות אך הוא התעקש, וסופח ליחידה שלחמה בארמון הנציב בירושלים. ביום השני של המלחמה ב-6 ליוני 1967 צלצל הטלפון. לעולם לא אשכח את אבא מניח את שפופרת הטלפון ואומר לאמא "יוסי נפל" זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה ראיתי את אבא שלי בוכה.
אני עדיין חושבת עליה, על דודה אסתר האומללה שלי. כל יום זכרון אני מנסה להבין מאיפה היו לה כוחות להמשיך, ובכל פעם שאני שומעת לאדינו אני מחייכת לעצמי, ובכל פעם שאני מכינה בורקיטס אני תוהה מה היא היתה חושבת על זה...
מעריב, 5 למאי 1989
מעריב, 3 למאי 1989
ידיעות, 3 למאי 1989
יהי זכרם ברוך
